אלכסנדר גרהם בל, ששלח את קולו של האדם למרחקים

תקציר:
אִם תִּרְצוּ לְדַבֵּר עִם חָבֵר, תּוּכְלוּ לְהִתְקַשֵּׁר אֵלָיו אוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ הוֹדָעָה. אֲבָל עַד לִפְנֵי כְּמֵאָה אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּשֶׁאֲנָשִׁים רָצוּ לְדַבֵּר זֶה עִם זֶה, הֵם הָיוּ חַיָּבִים לְהִפָּגֵשׁ. הָאִישׁ שֶׁחוֹלֵל אֶת הַשִּׁנּוּי וְאִפְשֵׁר לָהֶם לְשׂוֹחֵחַ גַּם מִמֶּרְחָק עָצוּם, הוּא אֲלֶכְּסַנְדֶּר גְרָהָם בֵּל, מַמְצִיא הַטֵּלֵפוֹן. עוֹד כְּשֶׁהָיָה קָטָן הוּא עָזַר לַאֲנָשִׁים לְתַקְשֵׁר — תְּחִלָּה לְאִמָּא שֶׁלּוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת, וּכְשֶׁגָּדַל — גַּם לְתַלְמִידָיו שֶׁהִתְקַשּׁוּ בְּדִבּוּר אוֹ בִּשְׁמִיעָה. בַּסֵּפֶר הַזֶּה תּוּכְלוּ לְהָצִיץ אֶל מַעְבֶּדֶת הַנִּסּוּיִים שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֶּר בֵּל, שֶׁחִפֵּשׂ וּמָצָא אֶת הַדֶּרֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הָאָדָם לַמֶּרְחַקִּים. כִּי בֵּל יָדַע סוֹד גָּדוֹל — הַמְצָאוֹת שֶׁמְּקָרְבוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם זֶה לָזֶה, הוֹפְכוֹת אֶת הָעוֹלָם לְמָקוֹם טוֹב יוֹתֵר. סִפּוּרָן שֶׁל הַתַּגְלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת הוּא סִפּוּרָם שֶׁל הַמַּדְּעָנִים שֶׁגִּלּוּ אוֹתָן. זֶהוּ סִפּוּר עַל אֲנָשִׁים שֶׁעָשׂוּ אֶת הַלֹּא יֵאָמֵן, שֶׁרָאוּ רִאשׁוֹנִים אֶת מָה שֶׁאֲחֵרִים לֹא יָכְלוּ אֲפִלּוּ לְדַמְיֵן. סִדְרַת מַמְצִיאִים וּמְגַלִּים מַפְגִּישָׁה אֶת הַיְּלָדִים עִם גְּדוֹלֵי הַמַּדְּעָנִים בַּהִיסְטוֹרְיָה וְעִם סִפּוּרָם הָאֱנוֹשִׁי רַב־הָעָצְמָה. בְּשָׂפָה בְּהִירָה הִיא מַסְבִּירָה לָהֶם אֵיךְ הַמַּדְּעָנִים חוֹשְׁבִים, מָה הֵם שׁוֹאֲלִים, אֵיךְ הֵם חוֹקְרִים וּמְגַלִּים. הִיא מַזְמִינָה אוֹתָם לְבַקֵּר בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ לֹא יָדְעוּ בְּנֵי הָאָדָם לָטוּס, נוּרוֹת הַחַשְׁמַל עוֹד לֹא הֵאִירוּ אֶת בָּתֵּיהֶם, וּמִסְתְּרֵי הֶחָלָל הַגָּדוֹל, כְּמוֹ גַּם רַבִּים מִסּוֹדוֹת הַטֶּבַע, עוֹד לֹא נִגְלוּ לִפְנֵיהֶם.